<h1>ראבי"ה סימן אלף י"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
וזה הדין סניף וחיבור לדין שפסקנו. ראובן תקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך. השיב שמעון איני חייב לך כלום. אמר ראובן לדיינין דרשו וחקרו מאתו כיצד הוא אומר שאינו חייב לי כלום, רוצה הוא לומר שלא היו דברים מעולם שלא הלויתיו או לא הפקדתי(ו) (בידי) [בידו] כלום, או חפץ לומר שפרע לי או החזיר לי הפקדון, או חפץ לומר שהייתי חייב לו כשיעור החוב או הפיקדון ולכן מעכב את שלי. ושאלוהו ב"ד לפרש דבריו כדי שלא יהיה כדין מרומה, וענה שמעון להם לא אפרש יותר, אך ברי לי שאיני חייב לו כלום כיצד שיהיה ואשבע על זאת שבועת ב"ד שהוא כדבריי. דעתי נוטה שאע"פ שנכון הדבר צדק צדק לרדוף לחקור שלא יהא דין מרומה (ולהכריחו) [ולהכריעו], מיהו אם מסרב ואומר לא אפרוש יותר אינו מתחייב בכך ונשבע לו סתם שאינו חייב לו כלום דמיגו שהיה יכול לומר איני יודע שאני חייב לו כלום ונשבע ופטור דקיימא לן כר' יוחנן ורב נחמן דאמרי' (ב"ק קי"ח ע"א וש"נ) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומיהו משתבע שבועת הסית שאינו יודע, כי אמר נמי ברי לי שאין לי משלך כלום כיצד שיהיה, לא חשדינן ליה בכפרן ורמאי ונשבע כדבריו ופטור. ותו מאי נפקא לן מיניה, אפילו יטעון פרעתי יכול לחזור ולטעון ולפטור עצמו בעניין אחר איך שירצה, כמו שפירשתי בתשובה שלמעלה מזו, מיגו שיכול לעמוד בדבריו הראשונים כיון שכל טענותיו לפטור עצמו וכיון שרוצה לישבע ולפטור בטענת האמת ולא הוחזק כפרן בעדים, למה יכריחוהו לישבע ולפטר בטענת (האמת ולא הוחזק כפרן) שקר. וראייה עוד לדבריי, דגרסינן בפרק שנים אוחזין (ו' ע"א) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש [לו] עליו, פירוש אביי פליג אדלעיל מינה וסבירא ליה דאי הוה חשדינן ליה אממונא בתוקף טליתו של חברו, הוי חשיד נמי אשבועתא. אלא לא חשדינן ליה כגזלן, אלא להכי אוחז עמו בטלית וטוען מצאתיה, או כולה שלי ע"י מקח וממכר, דהכי אוקימנא למתניתי' בריש פרקין (ב' סע"א) דמורי היתירא מפני שמלוה ישנה יש לו עליו, ולהכי מהימן לן נמי דלא משתבע על שקר. ופריך אי הכי נשקול בלא שבועה כיון דסבירא לן דלא היה תופס אם לא שהדין עמו, אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, הילכך משבעינן ליה שבועה שאין לו בה פחות מחצייה דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מאי טעמא ממון איפשר בחזרה שבועה לא איפשר בחזרה. זהו פשוטה של שמועה. ושמעינן מינה, שאע"פ שחשו חכמים שמה שטוען מצאתיה או קניתיה אינו כן אלא מפני שמלוה ישנה יש לו עליו, ולא משבעינן ליה שמצאה או קנאה אלא נשבע סתם שאין לו בה פחות מחצייה איך שיהיה כדקתני מתניתין, אע"פ שהוא טוען טענת בריא של מציאה או של מקח וממכר כדאיתא בריש מסכת', לא רצו חכמים להשביעו בפירוש שמצאה או קנאה, אלא כפי מה שנדמה להם, כדי להשביעו על דבר אמת כיון שאינו חשוד וכפרן. וכל שכן היכא דלא טעין איהו בהדיא, שמשביעין אותו בסתם שאין בידו משלו כלום בשקר. ואי אפשר לפרש שנשבע בפירוש שאין לו בה פחות מחצייה על ידי מציאה או על ידי מקח וממכר כמו שטען טענת בריא, שא"כ אפילו היה לו עליו מלוה ישנה היה נשבע לשקר. ואדפריך ליה נשקול בלא שבועה, הוה ליה למיפרך מרגניתא, אי הכי היכי משבעינן ליה לשוא, דהא אביי סבירא ליה מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה, כ"ש לפי סברת אביי דחשיד לישבע שמצא' וזהו שקר, שלא נניח לו לישבע. ותו מאי האי דמסיק גבי ספק מלוה פרשי אינשי מספק שבועה, אדרבה ברור נשבע על שקר שמצאה או קנאה. אלא ש"מ דלא משבעין ליה בפירוש שחצייה שלו על ידי מציאה או קנייה אלא שחצייה שלו בסתם. וכ"ש לעיל בעובדא דאתינן עלה דנשבע בסתם ואין צריך לפרש. ומיהו נ"ל אם בשעה שהפקיד אצלו או הלווהו התנה עמו בעדים שלא יעכב חובו או פקדון בשום חוב שחייב לו ובשום טענת ערעור שביניהם, שאז ודאי צריך לישבע בפירוש שפרע לו או החזיר לו פקדונו, דלהכי אתנייה בהדיה כי היכי דלא לדחייה. כדאמרינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינין] (מ"א ע"ב) דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה. ותו דמילתא דלא רמיא עליה דאינש הוא לידע כיצד נסתלק מחבירו, רק שידע שאינו חייב לו יותר. כדאמרינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינין] (שם) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנ' בך א"ל לאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן אמר ליה רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, פירוש אין מוטל עליו לידע בפני מי פרעו ולא נתכוין לשקר אך היה סבור כן ולא הוחזק כפרן. דדוקא בקיצותא דתרעא משמע התם (מ"ב ע"א) דעליו לידע משום דדכירי ובכיוצא בזה הוא דהוי כפרן. וא"ת נהי דאין עליו לידע בפני מי פרעו או במה פרעו רק שלא היה הטעות בקיצותא דתרעא, מכל מקום רמיא עליה לידע אם פרעו או תפסו בדבר אחר או אם לא היה דברים מעולם. איברא לא צריך, דהא אי טעין בסתם איני יודע נשבע ופטור ולא אמרינן דרמיא עליה לידע, הכא נמי נשבע בטענת בריא שאין לו משלו כלום לשקר ופטור. ואי קשיא מאי שנא בהך דרבא דמסכת' שבועות דאע"ג דאכחשוה עדים לא הוחזק כפרן. ובהך דר' יוחנן בפ"ק דבבא מציעא (י"ז ע"א) מנה לי בידך וכו' והעדים מעידין שיש לו וכו' הוחזק כפרן לאותו ממון. תריץ התם הוי הכחשה גמורה שאומר לא היו דברים מעולם והם מעידין שיש לו, אבל הך (דשבועה) [דשבועות] לא מסהדי קמן דלא פרעו כלל אלא שבפניהם לא נעשה הפירעון כאשר תלה בהם. ודמי להך דפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע ע"א—ע"ב) דגרסינן ואי לא אתו פלוני ופלוני לא מהימנינא וכו' ומסקנא התם ואף ר' לא אמר אלא לברר. ורבותי' מפרשים ואם לא בירר לא הפסיד אך טוב הוא לו אם יכול לאמת דבריו. וכן מוכרח הך דשבועות. ואחרי שדנתי הדברים הללו מצאתי בספר הדינים של רבינו יהודה הכהן כדבריי. והא לך לשונו. וששאלתם המלוה את חברו ותבעו ואמר לו הלוה פרעתי והלה אומר האיך פרעת לי [והיכן פרעת לי] ומה פרעת לי, צריך הלווה לפרש או אינו צריך. (ו)כן דעתי נוטה שאין צריך לפרש שמצינו בכל מקום כיון שאמר פרעתיך או החזרתי לך או אין לך בידי שוב אינו צריך. ועוד דקיימא לן (סנה' ל"ב ע"א) דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכי תימא כל כי האי גוונא דין מרומה הוא ובדין מרומה צריך לבדוק, מדחשו רבנן לקניא דרבא (נדרים כ"ה ע"א) ותקינו ואיצטריכו לאשבועיה על דעת המקום ועל דעת הב"ד דלמא אתי למעבד כי קניא דרבא, ובהא לא אשכחינהו דאיצריכו רבנן לפרושי, ש"מ לא צריך לפרושי ש"מ. (אבי העזרי).
ושוב ראיתי תשובת ר"ת לבני אשתנפש. ששאלתם על שטוען ראובן על שמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרע ז' ליטרין וחצי הן במעות הן בשווים. יש על שמעון לפרש כיצד פרעו ואיך פרעו לפני בית דינו. שיש דברים הרבה ששמעון חושבן לפירעון ואינם פירעון כי קניא דרבא (שם) וכגון מרגלית לקלים (ערכין כ"ד ע"א) וכיוצא בו. ויש לב"ד לשמעו(ן) אם פירעונו פירעון לפי דבריו. וישבע על דעת ב"ד. ויזהרו שלא ילמד מתוך דבריהם לשקר. ולא יניחוהו לחזור ולטעון אם ישמעו פירעון שאינו. וישבע ויפטר מז' ליטרין וחצי כדפרישית. דקיימא לן (כתו' י"ח ע"א וש"נ) המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואין לפוסלו משום משחק בקוביא, חדא דפסולי עדות דרבנן צריכין הכרזה בין לעדות בין לשבועה ועוד דקיימא לן בהא דלאו אסמכתא היא וראייות בידי. ועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי אחד בי' ליטרין ונתן ידו והפר ברית. ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס. וגם לוה המעות ועלה עליהם ריבית והוא שלח אליו כתב ידו לפצותו וללותם בריבית ולשלם את ההוצאה וההפסד. וכתב ידו ביד ראובן. ושמעון מודה לו בערבות אבל על ההוצאה וההפסד לא כפר לו ולא הודה (ואומר שפרע ז' ליטרין וחצי) ועל האמונה כפר שלא הבטיח. נ"ל שמשלם שמעון לראובן הוצאה והריבית אם לוואם בריבית בכתב ידו. (או) [אך] על התפיסה פטור דאונסא דלא שכיחא הוא, כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג ע"א) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וכו'. אבל על הריבית חייב אע"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי בריבית דגוי בתר ערבא אזיל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"א ע"ב), הכא שרי דהכא מעיקרא לאו בתורת ריבית נחת ליה והוה ליה כקונה חפצים ביוקר ובאונסא דשכיח. ובלבד שלא הוסיף על השאר לווים מגוי דכל כך היה יכול להוסיף דהוי כאונסא דלא שכיח. וישבע כמה הוציא (ויטול וכמה הוציא) בבית הגוי יותר ממה שהיה מוציא בביתו ויטול. ועל הפסד ביטול עסקיו אין לחייב לשמעון. ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועים עמדת שם, כדאמרינן (כתו' ע"ט ע"ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול, ולא מהימנא אשה לומר בשבילך הוצאת, אלא בעל נאמן. ודברים הללו אין צריכין קניין דשליחא (שהיה) [שויא]. ועוד דאמרי' (ב"מ צ"ד ע"א) מתנה שומר חנם להיות כשואל. ואמרינן בדיבורא נמי כדמפרש ר' יוחנן בההיא הנאה וכו'. והכי נמי הכי. וגם גבי זה דקביל(ו) עלי(י)ה(ו) כל אונסא דמתייליד לא (מצי) [מצריך] שם [גיטין ע"ג ע"א] קניין והכא נמי הכי. ואותם כתבים שביד ראובן אין עליהם תורת שטר בלא עדים למיהוי כמוציא עליו כתב(יה) [ידו], דלאו לראייה כתבינהו אלא לשווייה שליח. ואין אדם חוזר ותובע בשעת פירעון כמו שטר דלראייה קאי דאפילו אמר לו חייב אני מנה בשטר אמרינן אלימא מילתא דשטר. אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא, כדמפרש בפרק הנושא (ק"א ע"ב). כל שכן הני שטרי הדיוטות דלאו שטר לראייה קא עבידי מכל מקום למהוי שליח אהני דלהכי עבידי. ואגב גררא כתבתי כל התשובה. וצורינו כי נ"ל אבי העזרי כנשתוון העליון. כי ודאי ראוי לחקור ולעמוד על האמת, אבל לחייבו על ככה לא, רק שיאמר פרעתי ואיני חייב לו כדפרישית לעיל. אבי העזרי.
